איך מחשבה יכולה להשפיע על הלך רוח רגשי?

כשמשהו קורה בחיי, אני בדרך-כלל שואלת שאלות בכיוון של למה מה שקרה הגיע אליי. אני חיה מתוך ההנחה שמה שמגיע לפתחי בא לפתח אותי. משמע זו הזדמנות ללמוד דברים על חיי, להסיק מסקנות, לחפש תשובות חדשות.
אבל לפעמים השאלות נוטות להיות "קורבניות" – למה זה מגיע לי? למה זה היה צריך לקרות לי?
וכך למרות שהייתי חולה, ברגע ששמתי לב שצצה בראשי מחשבה עם נטייה לקורבנות, עצרתי את הלך המחשבה. כי מחשבה לא מייצרת רק מציאות חיצונית, היא גם מייצרת הלך רוח רגשי. ואם אני מרגישה מסכנה ואומללה – זה בדיוק מה שאייצר בחוויה שלי. אני ארגיש רע, אהיה באנרגיה נמוכה וזה כמובן ישפיע על מהירות ואיכות ההחלמה שלי.
הפעם לא הלכתי גם בכיוון של חיפוש תשובות רוחניות. נכון שמחשבה שהולכת בדרך הרוחנית ויכולה להישמע כמו "מה השיעור שלי או מה עליי ללמוד?" היא אולי טובה יותר מאמירה כמו "זה לא היה צריך לקרות" שמתווכחת עם המציאות, אבל עדיין זו דרך שבתוכה קיימת הנחה שמה שקרה "היה צריך לקרות".
הבנתי שהשאלה לא נכונה כי מי בעצם קבע שזה היה צריך לקרות?
זה פשוט קרה.
ואז נרגעתי.
אם התודעה שלי אומרת זה פשוט קרה, היא לא מבזבזת זמן על חיפוש תשובות (יפות ומרגשות ככל שיהיו) לשאלה שמדברת על מה צריך או לא להיות.
היא תלך לחפש דרך לטפל בעניין בצורה יעילה ומטיבה.

והנה כמה שאלות שעלו מהמקום הזה:

• מה נדרש ממני כעת?
• מה הדרך המיטבית והמהירה ביותר להחלמה?
• אם אני חשה עצבות או תסכול איך עליי לפעול בדרך חומלת, מיטיבה ומחזקת את עצמי כדי לא ליפול ברוחי ובתדר שלי?
• האם אני צריכה עזרה? ואם כן, למי אני רוצה לפנות לעזרה?

הכול יהיה מכוון ליצירת מציאות חדשה מיטיבה, ולא להתפלשות תודעתית מורידת תדר במחשבה שהמציאות שגויה, לא נכונה, לרעתי או נגדי.

ככה, בין השאר, מחשבה מייצרת מציאות –
זה מתחיל בהלך הרוח המחשבתי ובשאלות הנכונות..